'Haguigah
Daf 3b
3b מֵאֵיכָן אַתְּ מוֹדֵד. מִן הַחוֹמָה אוֹ מִן הַבָּתִּים. תַּנֵּי שְׁמוּאֵל. מִן הַשִּׁילוֹחַ. וְשִׁילוֹחַ הָיָה בְאֶמְצַע הַמְּדִינָה.
Traduction
Pour la question de capacité de marche depuis la ville jusqu’à la montagne, énoncée dans la Mishna, à partir d’où mesure-t-on? Est-ce du mur de rempart, ou des maisons? — C’est à partir de la fontaine de Siloah, enseigne Samuel, laquelle est sise au milieu de la province (10
Pnei Moshe non traduit
מאיכן את מודד. מירושלים להר הבית אם מן החומה שהוא יותר רחוק או מן הבתים הקרובין לחומה:
תני שמואל. לא מן החומה ולא מן הבתים הסמוכין לחומה אלא מן השילוח הוא מעין השילוח העובר באמצע ירושלים ומשם הוא נמדד:
רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. מָהוּ לְשַׁלֵּחַ חֲגִיגָתוֹ בְּיַד אַחֵר. אָמַר לֵיהּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. מּוּכֵּי שְׁחִין וּפוֹלִפְּסִין פְּטוּרִין מִן הָֽרְאִיָּה. דִּכְתִיב וּבָא֭תָ שָּֽׁמָּה וַֽהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה. הַטָּמֵא פָּטוּר מִן הָֽרְאִייָה. דִּכְתִיב בְּב֣וֹא כָל יִשְׂרָאֵ֗ל לֵֽרָאוֹת֙ וגו'. הָרָאוּי לָבוֹא עִם כָּל יִשְׂרָאֵל מֵבִיא. וְשֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מֵבִיא. וְיִשְׁלַח חֲגִיגָתוֹ בְּיַד אַחֵר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ חֲגִיגָתוֹ בְּיַד אַחֵר. רִבִּי שַׁמַּי בָעֵי. אוֹ חִילּוּף. מּוּכֵּי שְׁחִין וּפוֹלִפְּסִין (פְּטוּרִין מִן הָֽרְאִיָּה. דִּכְתִיב בְּב֣וֹא כָל יִשְׂרָאֵ֗ל. חָזַר רִבִּי שַׁמַּי וְאָמַר. מּוּכֵּי שְׁחִין וּפוֹלִפְּסִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין) לָבוֹא עִם כָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִין הֵן לָבוֹא בִּפְנֵי עַצְמָן. הַטָּמֵא אֵינוֹ רָאוּי לֹא בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְלֹא עִם כָּל יִשְׂרָאֵל.
Traduction
– R. Aboun b. Hiya demanda en présence de R. Zeira s’il est permis à un homme sain d’envoyer son offrande de fête par autrui (au lieu de venir lui-même)? On peut supposer que non, fût-il répondu, de ce que l’on sait qu’il y a dispense de visite pour ceux qui sont frappés de la lèpre, ou affectés d’une mauvaise haleine (polypus), comme il est écrit (ib.): tu y viendras; vous (mêmes) y amènerez. L’impur en est aussi dispensé, selon ces mots (ib. 31, 11): Lorsque tout Israël arrive pour voir, etc., c.-à-d. celui-là seul qui peut venir avec tous les autres (le pur) pourra aussi apporter le sacrifice; sans cela, non. — Mais pourquoi ne l’enverrait-il pas par un autre? Ceci même prouve, dit R. Yossé, que l’envoi par autrui n’est pas autorisé. R. Saméi demanda: ne serait-il pas juste de tirer les déductions à l’inverse, et dire: ceux qui sont frappés de la lèpre ou affectés d’une mauvaise haleine, sont dispensés, en raison du verset: lorsque tout Israël vient pour voir, et l’impur en est aussi dispensé, en vertu du verset (précédent): tu viendras là; vous y amènerez? Revenant sur son objection, R. Saméi lui-même la réfuta, en expliquant ainsi l’enseignement qui précède: les malades en question, bien qu’ils ne peuvent pas venir avec les autres israëlites, sont à même de se présenter isolément, tandis que l’impur ne peut venir ni seul, ni avec d’autres (les déductions, telles qu’elles ont été présentées, sont donc logiques).
Pnei Moshe non traduit
מהו לשלח חגיגתו ביד אחר. אם אינו יכול לעלות בעצמו ולהביאה:
נישמעינה מן הדא. דתני אידך דלא כדדריש בתוספתא:
ופולפסין. בעלי פוליפוס אלו שריחן יוצא מן החוטם פטורין דכתיב ובאת שמה וגו'. ואלו אינן ראוין לבא שמה דאין זה כבוד כלפי מעלה:
הטמא פטור. דכתיב בבא כל ישראל וגו' והוא אינו ראוי לבוא עם כל ישראל ביחד שלא יטמאו ומדדריש מהאי קרא ובאת שמה להוציא מוכי שחין ש''מ דאף בהבאה פטורין ואמאי פטור לגמרי וישלח חגיגתו ביד אחר אלא א''ר יוסי זאת אומרת וכו':
ר' שמי בעי. על הברייתא דדריש הכי מהני קראי ונימא או חילוף דמוכי שחין ממעטינן מקרא דבבוא כל ישראל והן אינם באין עם כל ישראל לפי שפורשין מהם והטמא ימעט מקרא דבאת שמה שאינו ראוי לביאה לעזרה:
חזר ר' שמי ואמר. מסתברא דהיינו טעמא דתנא דברייתא דדריש הכי משום שמוכי שחין וכו' אע''פ שאינן ראוין לבוא עם כל ישראל ביחד מיהת ראוין לבא בדרך בפני עצמן ולא ממעטינן להו אלא מקרא דבאת שמה דבעזרה אינן ראוין לבוא מפני הכבוד אבל הטמא שאינו ראוי לבא אף בפני עצמו ולא עם כל ישראל ביחד ושפיר אימעוט ליה מקרא דבבא כל ישראל:
'Haguigah
Daf 4a
משנה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הָרְאִייָה שְׁתֵּי כֶּסֶף וְהַחֲגִיגָה מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים הָרְאִייָה מָעָה כֶּסֶף וַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶּסֶף׃
Traduction
Les Shammaïtes disent: le sacrifice offert à la visite (du Temple) devra être de la valeur de 2 pièces d’argent, et celui de la fête, d’une pièce d’argent; selon les Hillélites, au contraire, il suffira pour le 1er d’une victime valant une pièce d’argent, et pour le second il faudra une valeur de deux pièces.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ב''ש אומרים הראייה שתי כסף. שהבא ליראות צריך להביא עולה שנאמר ולא יראו פני ריקם וילפינן בגמרא נאמרה חגיגה להדיוט והן שלמי חגיגה שמביא ונאמר ראייה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו אף ראייה האמורה לגבוה בראוי לו ואותה עולת ראייה אינה פחותה משתי מעות כסף וכל מעה משקל י''ו גרעיני שעורה בינונים מן הכסף הצרוף:
והחגיגה מעה כסף. שלמי חגיגה שחייבים כל אחד ואחד להביא ברגל כדכתיב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים ואינו פחות ממעה כסף ואף על גב דמן התורה אין לראיה וחגיגה שיעור דכתיב איש כמתנת ידו חכמים נתנו בהם שיעור למטה שלא יביא פחות מכאן:
וב''ה אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. מפני שהשלמים יש בהן לגבוה ולכהנים ולבעלים לפיכך הן מרובים מן העולות שאין בהם אלא לגבוה. ומצוה להביא עולות ראיה ושלמי חגיגה בי''ט הראשון של חג ואם לא הביא בראשון מקריבן בשאר ימות הרגל שנאמר שבעת ימים תחוג לה' אלהיך מלמד שכולן ראוין לכך וכולן תשלומי ראשון הם. ושתי המצות האלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן ועוד יש מצוה שלישית שנצטוו ישראל בעלותן לרגל שיקריבו עוד שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הן הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך ונשים חייבות במצות אכילת שלמי שמחה ובעלה משמחה בשלמי שמחה שלו שמחויב הוא להביא ותאכל עמו באותן שלמים. ולשלמי שמחה אלו לא נתנו בהם חכמים שיעור:
הלכה: רְאִייָה עוֹלוֹת וַחֲגִיגָה שְׁלָמִים. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. מַרְבִּין בָּעוֹלוֹת וּמְמָעֲטִים בַּשְּׁלָמִים. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים. מְמָעֲטִין בָּעוֹלוֹת וּמַרְבִּין בַּשְּׁלָמִים. רִבִּי תַנְחוּם בַּר עִילַּאי בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. בֵּית שַׁמַּי יָֽלְפִין לָהּ מִקָּרְבְּנוֹת [הָעֲצֶרֶת. בֵּית הִלֵּל יָֽלְפִין לָהּ מִקָּרְבְּנוֹת] הַנְּשִׂיאִים. אָֽמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּי. לֹא מוּטָב לְלַמֶּד קָרְבַּן יָחִיד מִקָּרְבַּן יָחִיד וְלֹא לְלַמֵּד קָרְבַּן יָחִיד מִקָּרְבַּן צִיבּוּר. אָֽמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּי. מוּטָב לְלַמֶּד דָּבָר שֶׁהוּא נוֹהֵג לַדּוֹרוֹת מִדָּבָר שֶׁהוּא נוֹהֵג לַדּוֹרוֹת. וְאַל תָּבֵא לִי קָרְבַּן נְשִׂיאִים שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג לַדּוֹרוֹת.
Traduction
Le sacrifice pour la visite est composé d’un holocauste, et celui de la fête d’un sacrifice pacifique. Or, dit Shammaï, il faut faire une large part à l’holocauste (entièrement à Dieu) et une part moindre au sacrifice pacifique; Hillel dit au contraire de consumer à l’autel la petite part et de garder la grande pour la consommation. Selon R. Tanhoum b. Ilaï au nom de R. Yossé b. Hanina, les Shammaïtes se basent sur le grand nombre d’holocaustes offerts à la fête de la Pentecôte (Lv 23, 18); les Hillélites prennent pour point de comparaison les sacrifices (de paix) offerts par les chefs de tribus à l’inauguration de l’autel (Nb 7). Nous trouvons plus juste, disent les Hillélites aux Shammaïtes, de déduire par analogie l’obligation du sacrifice particulier (comme celui de la visite) d’un autre sacrifice particulier (dû par les chefs), que de le déduire du sacrifice dû par le public (à Pentecôte). Nous préférons, disent les Shammaïtes, établir une analogie entre des sacrifices ayant tous pour caractère commun d’être observés par les diverses générations, que de recourir aux offres des chefs de tribus qui ont eu lieu une seule fois (sous Moïse).
Pnei Moshe non traduit
גמ' ראייה. הן עולות וכו' כדפרישית במתני':
בית שמאי ילפין לה מקרבנות העצרת. שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים כדכתיב בפרשת אמור גבי עצרת והקרבתם על הלחם שבעת כבשים ופר בן בקר ואילים שנים יהיו עולה לה' ובשלמים כתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים:
ב''ה ילפין לה מקרבנות הנשיאים. שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מעולות כדכתיב כל הבקר לעולה וגו' וכל בקר זבח השלמים וגו':
מקרבן יחיד. קרבנות דנשיאים אבל קרבנות עצרת קרבן צבור הן:
הִפְרִישׁ חֲגִיגָתוֹ וָמֵת. הַיּוֹרְשִׁים מָהוּ שֶׁיָּבִיאוּ אוֹתָהּ. רִבִּי אִילָא אָמַר. יֵֽרָאֶה֙ יֵירָאֶה. הָרָאוּי לָבֹא מֵבִיא. וְשֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא אֵינוֹ מֵבִיא. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה כַּהִיא דְרִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי יוֹנָתָן תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֨יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה. אֲפִילוּ לְאַחַר מִיתָה. וְהָכָא וְלֹא יֵֽרָא֥וּ פָנַי֭ רֵיקָֽם׃ אֲפִילוּ לְאַחַר מִיתָה. אָמַר רִבִּי בָּאִ בַּר מָמָל. מַחֲלוֹקֶת שְׁמוּאֵל וְרִבִּי יוֹחָנָן. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטָּאתָהּ וָמֵתָה יָבִיאוּ הַיּוֹרְשִׁין עוֹלָתָהּ. עוֹלָתָהּ וָמֵתָהּ. לֹא יָבִיאוּ הַיּוֹרְשִׁין חַטָּאתָהּ׃ שְׁמוּאֵל אָמַר. 4a בְּמוּפְרֶשֶׁת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֲפִילוּ אֵינָהּ מוּפְרֶשֶׁת. מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּשֶׁיָּֽרְשׁוּ קַרְקַע. בְּהָדָא אָמַר שְׁמוּאֵל. בְּמוּפְרֶשֶׁת. אִם בְּשֶׁיָּֽרְשׁוּ מִיטַּלְטְלִין. בְּהָדָא רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֲפִילוּ אֵינָהּ מוּפְרֶשֶׁת. מַה נְפַק מִן בֵּינֵיהוֹן. יָֽרְשׁוּ קַרְקַע. עַל דַּעְתֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל לִתְבֹעַ אֵין תּוֹבְעִין וּלְמַשְׁכֵּן אֵין מְמַשְׁכְּנִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְרִבִּי יוֹחָנָן אוֹף לְמַשְׁכֵּן מְמַשְׁכְּנִין. יָֽרְשׁוּ מְטַלְטְלִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְרִבִּי יוֹחָנָן לִתְבוֹעַ תּוֹבְעִין וּלְמַשְׁכֵּן [אֵין] מְמַשְׁכְּנִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אַף לִתְבוֹעַ אֵין תּוֹבְעִין.
Traduction
Si quelqu’un, après avoir destiné un animal à servir d’offrande de fête meurt (11)Cf. B., Bekhorot 51b., les héritiers sont-ils tenus d’offrir l’animal désigné? Non, dit R. Ila, de la répétition du terme apparaîtra, contenu deux fois dans le même verset (ib.), on déduit qu’il faut être à même de venir si l’on doit offrir (non le mort). R. Zeira au contraire adopte la déduction tirée par R. Yohanan et R. Jonathan: ils disent tous deux que le terme explétif tout, dans l’expression tu rachèteras tout aîné de tes fils (Ex 34, 20), a pour but d’indiquer l’obligation même après la mort du père; de même, pour le sacrifice de fête, l’expression superflue on ne verra pas ma face les mains vides subsiste même après la mort du maître (et les héritiers doivent offrir ce sacrifice). R. Aba b. Mamal dit que c’est le sujet de la discussion entre Samuel et R. Yohanan, car on a enseigné (12)Kinnin, 2, 5.: Si une accouchée (tenue d’offrir un sacrifice d’expiation et un holocauste) meurt après avoir offert le premier sacrifice, les héritiers sont tenus d’offrir l’holocauste au Temple; si après avoir offert l’holocauste (seul) elle meurt, les héritiers ne sont pas tenus d’offrir le sacrifice d’expiation. Toutefois, dit Samuel, le sacrifice reste dû si la femme avait déjà destiné un animal à cet effet (13)B., Qidushin 13.; selon R. Yohanan, c’est dû, même lorsqu’il n’y a pas d’animal déjà affecté à ce but; si l’héritage consiste en objets mobiliers, comment R. Yohanan impose-t-il l’obligation de l’offre lors même qu’il n’y a pas d’animal destiné d’avance à ce but? (Toute créance n’est pas prélevée sur les biens mobiliers). En quoi donc leur discussion importe-t-elle? Le voici: si l’héritage se compose de biens immeubles, selon Samuel, le trésor réclamera le sacrifice désigné, sans toutefois y contraindre personne; selon R. Yohanan, on pourra même y contraindre (14)Formule analogue au (Sheqalim 1, 3). les héritiers. Si au contraire l’héritage se compose de biens mobiliers, selon R. Yohanan, ce sacrifice pourra être réclamé, sans toutefois employer de contrainte; mais, selon Samuel, il ne pourra pas même être réclamé.
Pnei Moshe non traduit
הפריש חגיגתו ומת. והחגיגה עומדת מהו שמחויבין היורשין שיביאו אותה:
יראה כל זכורך וגו'. וכתיב בהאי קרא ולא יראה את פני ה' ריקם וילפינן יראה דהבאה מיראה דביאה הראוי לבוא מביא וכיון שמת פטורין היורשין מהבאה:
אמר ר''ז. פליג עליה דר' אילא אלא כהאי דר' יוחנן ור' יונתן וכו' דדרשי מדכתיב בחדא קרא כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם ומה בכור אפי' לאחר מיתת האב מחויב הבן לפדות את עצמו אף הכא ולא יראו פני ריקם דנאמר על הקרבן ראיה אפי' לאחר מיתה של המפריש מחויבים היורשין להביא:
אמר ר' בא בר ממל דבר זה הוא במחלוקת שמואל ור' יוחנן:
דתנינן תמן. בספ''ב דמסכת קינין האשה שיש עליה חטאת ועולה והביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה הביאה עולתה ומתה לא יביאו היורשים חטאתה דהוה לה חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא ופליגי בה להא דקתני יביאו היורשין עולתה:
שמואל אמר במופרשת. שהפרישה עולה ולא הספיקה להביא עד שמתה יביאו היורשין אותה שכבר מופרשת ועומדת היא ור' יוחנן אומר אפי' אינה מופרשת בחייה ומפרש לפלוגתייהו במה אנן קיימין להא. אם בשירשו קרקע קשיא בדא אמר שמואל במופרשת בחייה דוקא אבל בשאינה מופרשת פטורין ואמאי הלא נתחייבו הנכסים בחייה והם באין מכחה לירש. ואם בשירשו מטלטלין בהדא ר' יוחנן אמר אפי' אינה מופרשת ואמאי הרי אינה נגבית מן המטלטלין דלדינא דגמרא אין ב''ח גובה ממטלטלי דיתמי ולא יהא הקדש אלא כב''ח:
מה נפיק מן ביניהון. אלא במאי פליגי ומה היוצא מביניהון:
ירשו קרקע. לעולם דמיירי שירשו קרקע ובהא פליגי דעל דעתיה דשמואל דס''ל במופרשת דוקא ומשום דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ואינן צריכין הגיזברין לא לתבוע מהן ולא למשכן אותן ויביאו אותה אבל בשאינה מופרשת ס''ל לשמואל דלא מיבעיא שאין ממשכנין אותן כדתנן ספ''ה דערכין חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן וטעמא דלא ליתי לשהויי והיינו במחוייבין עצמן אבל ביורשין לא אמרו שממשכנין אותן דהרי הן עצמן אינן מחויבין בהם ואף לתבוע אין תובעין אותם ואע''פ שירשו קרקע אם כופין אותו להביא ה''ז כממשכנין ולא אמרו ביורשין:
על דעתיה דר' יוחנן אף למשכן ממשכנין. את היורשים דהואיל ונתחייבו הנכסים בחייה והם ירשו קרקע החוב מוטל עליהן ואפילו אינה מופרשת:
ירשו מטלטלין. לר' יוחנן לתבוע הוא דתובעין אותן אם ירצו להביא חוב של מורישן. אבל למשכן אין ממשכנין אותן כיון דאין כאן אחריות נכסים ולשמואל אף לתבוע אין תובעין אותן מכיון דלא ירשו אלא מטלטלין. והשתא אם הפריש חגיגתו ומת תליא נמי בפלוגתא דשמואל ור' יוחנן ואע''ג דהכא הפריש קאמר מ''מ לענין אם לא רצו להביאה ואם ממשכנין אותן תליא מילתא במה שירשו ובפלוגתייהו דאמרן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source